התמודדות עם דחיינות

מדוע רובנו דוחים ומדחיקים, למרות המחירים שאנחנו משלמים?

"די, מחר אני ממלא את כל הטפסים האלו ומגיש את התביעה לחב' הביטוח"
"אין לי כוח ללמוד היום, מחר יהיה יום חדש"
"כבר לא נעים לי, הבטחתי לאשתי כבר לפני חודש שאעשה סדר במחסן"

כולנו מתמודדים עם מציאות, שבה עלינו לבצע מטלות שלא בא לנו לעשות אותם. ישנן משימות מעיקות, ש"לא נעים " לנו להתמודד איתן, כמו מפגש עם דמויות מאיימות. ישנן משימות "מאוסות" כמו למלא טפסים, או לעשות סדר. ישנן משימות "מפחידות" כמו לכתוב סוף סוף את עבודת הגמר, או את הדו"ח. המשותף לכולן ,הוא העובדה שכמעט כולנו דוחים פעולות שאנחנו יודעים ש"צריך לעשות", אנחנו מדחיקים את אי הנוחות שלנו, לעתים דוחים עד הרגע האחרון, לעתים ההדחקה מוצלחת עוד יותר ואנחנו שוכחים לגמרי מהעניין – עד שהתוצאה טופחת על פנינו ( "מצטערת, פג התוקף של הקופון לפני שבועיים", "מועד ההרשמה נסגר", כפל קנס…, הוצאה לפועל…)

איך ניתן להתמודד עם דפוס הדחיינות באמצעות אימון אישי?

ההתנהגות של הדחיינות היא בדרך כלל ניסיון להגן עלינו מפני ארוע שמאיים עלינו ולתוצאות שעלולות לפגוע בערך העצמי שלנו. לכן, תלמיד ידחה את ההתמודדות עם מבחן, שבו הוא חושש להיכשל והסטודנט מורח את התיזה, כדי לא להתמודד עם חוויה מוכרת ולא נעימה של כישלון וביקורת. מסיבה זו, דחיינות קשורה גם לפרקפקציוניזם – הקושי להשלים עשייה, בגלל הצורך להימנע מכישלון, מביקורת והערכה שלילית מצד הזולת. כל אלו מביאות לפגיעה בערך העצמי, שממנה תמיד ננסה להימנע. ואכן, לדחייה של חובה לא נעימה יש רווח זמני– הימנעות מהמתח של העשייה וההתמודדות עם הלא נעים. אולם, הדחיינות מלווה כמעט תמיד בהצטברות של תחושת מועקה, אשמה ואי נוחות גוברת בגלל אי העשייה ולעתים גם לדיכאון.

הדחיינות היא תגובה שכיחה ואנושית. מאידך, אצל אדם שדוחה עשייה, פועל דפוס "ילדי", שמאפיין התמודדות של ילד, בכך שהוא מגיב בהתנגדות ו"חוסר אחריות" כלפי דברים שצריך לעשות, כי בעולם יש מבוגרים שדורשים ממנו לעשות דברים בעל כורחו.

וכך, גם כאשר אדם בגיל 40 דוחה משבוע לשבוע את הטיפול בשינים שמציקות לו, הוא פועל ממקום הילד שמתנגד לבצע חובה לא נעימה "שצריך לעשות", שאינו מזדהה עימה, או שחושש ממנה. דפוס הדחייה קשור לחוויות עבר שליליות, של קבלת ביקורת סביב חוסר סדר, או עשייה לא מספקת ולא מדויקת, או בעיקרון, לא "כמו שצריך". בשלב זה מנגנון עקשני ויעיל של הכללה גורם לרבים מאיתנו, כאנשים מבוגרים, להגיב בהתנגדות ובהימנעות כלפי משימות שקשורות ל"סדר", או ל"עמידה בסטנדרטים", שמתבטאת בדחיינות המוכרת.

השינוי שיוצר האימון האישי

בתהליך האימון, יעשה זיהוי של מקורות הקושי בילדות, של דפוס ההתמודדות שהופנם, שבא כיום לידי ביטוי בהתנהגות הדחיינית. יתאפשר למתאמן לשחזר את חוויות העבר, להבין את ההשפעות שפעלו עליו ואת התגובה שלו אז. כל זאת, כדי לייצר אבחנה ברורה בין ה"צריך", לבין ה"רוצה" ובוחר לעשות. לרוב, חווית השחזור האישי היא מרגשת ומטלטלת ויוצרת גם תובנה עמוקה לגבי הדפוס של הדחיינות וגם הקלה ושחרור מהמועקה שקשורה לדפוס הדחייני. זהו שלב חשוב, של חיבור עם עצמי, שמבטיח יציאה לדרך עם מוטיבציה גבוהה לנסות דפוס חדש, שבא מהמקום הבוגר והבוחר כיצד להתנהג.

בהמשך לחיבור הרגשי, יעשה תרגול של עיקרון הבחירה, על מנת לחדד את ההפרדה בין "צריך" לבין "רוצה".

בתהליך האימון נעשית הבהרה של האני הבוגר, זה שהתמודד מול קשיים, שצבר התנסויות והצלחות ועשה בחירות משמעותיות. המתאמן ילמד כיצד לגייס חשיבה חליפית, שתעביר אותו מהדפוס האמוציונלי, זה שנובע מהתנסויות ילדות ,אל חשיבה רציונלית, שמאמצת את האני הבוגר שמשמש משענת משמעותית מול הספיקות של העבר.

בהמשך, ניתנות למתאמן משימות מעשיות כמו :

• חלוקה של משימה מורכבת למשימות משנה והגדרה של יעדי ביניים.
• אימוץ הרגלי תכנון ,הכנסה ליומן של משימות שרוצים לבצע, תוך יצירת מחויבות לתכניות שלי.
• הבהרת הרווח שיש לי מהתוצאות של העשייה, על מנת לראותה כנכס שלי.
• יצירת מסגרת אופטימלית מבחינת הסביבה, תוך ניטרול רעשים והפרעות, מה שיקל על עמידה בתכניות והשגת תוצאות וסיפוק.

העיקרון והייחודיות של שיטת האימון שתוארה הוא בחיבור רגשי וקוגניטיבי של המתאמן אל עצמו ,סביב חוויות העבר והיכרות שלו עם דפוס ההתמודדות שלו. אלה מהווים חוויה משמעותית, שיוצרת מוטיבציה פנימית ומחויבות להשגת שינוי. יש לדרך זו עדיפות על אימוץ של טיפים סטנדרטיים, שהם נכונים לכשעצמם, אך אינם מספקים חוויה ולכן יצירת ההתלהבות והמחויבות לשינוי היא קשה יותר.

אורי מוז